אני אוהבת את הלבד שלי.
אני אוהבת את השקט שלי, במיטה שלי, במוזיקה שלי, בפינה שלי.
אף אחד לא מפריע, אף אחד לא שואל.
אני אוהבת את הלבד שלי אבל אני כל כך מפחדת כי התרגלתי אליו.
אני מפחדת שביום שאשן עם גבר באותה המיטה,
זה יפריע לשקט שחוויתי כבר כמה שנים.
אני מפחדת שלא אצליח להירדם יותר ממה שאני לא מצליחה עכשיו.
אני מפחדת כי טוב לי לישון מקווצת.
כרית קשה לצפייה בטלוויזיה, כרית רכה לשינה.
זה מפחיד אותי.
אני אוהבת את הלבד שלי.
אני אוהבת אותו כי אין עוד אדם שנושם את האוויר שאני נושמת בחדר.
ההתנשפויות מלעשות, להזיז דברים כבדים ולסדר את הבלאגן.
אני אוהבת כי אני לא צריכה טובות מאף אחד שיעשה, שיקום, שיביא;
אני זאת שעושה את זה בעצמי.
פתאום העצמאות שלי בכלל לא תהיה עצמאות.
ואני מפחדת.
אני אוהבת שיש לי את הספייס ואת המיטה הקדושה שלי.
קבעתי לה ולי עובדה שאף אחד לא נכנס לשם אם זה לא הבן זוג שלי.
גם לא לשים את הראש, גם לא להתכרבל.
ובטח שלא לשכב.
אני אוהבת את השקט שלי.
להחליט מתי הטלוויזיה כבויה ומתי דלוקה.
כבויה כשאני עצובה ודלוקה כשאני שמחה.
לא בא לי שזה יהיה ההפך.
אני אוהבת את השקט שלי בחדר כי זה הרגע והמקום שאני הכי יכולה לברוח אליו כשאני באמת רוצה.
להתכווץ במיטה ולחמם את עצמי, אני לא צריכה טובות של אף אחד.
"יש מקום?" גברים נוטים לשאול.
אני עונה שכן, אבל בפועל אין מקום לאף אחד.
אני מפחדת שהדברים שקבעתי שיהיו איפה שיהיו יזוזו יום אחד,
יפריעו לשקט שאני מנסה לעשות במחשבות.
יום אחד אחפש ואתחרפן שלא אמצא.
אז למה אני צריכה עוד אדם איתי, בחדרי, בשקט שלי?
אני אוהבת שהריח שיש בחדרי הוא רק מהריחות שיש על הפינת איפור שלי.
ויקטוריה סיקרט, אליאן, ורסצ'ה, ללין- ופה זה נגמר.
לא רוצה ריח של גבר שאזכור ולא רוצה להתרגל לעוד אביזר בחדרי שיעלם תוך זמן קצר.
אני אוהבת שאני מחליטה על החדר שלי.
מתי קר.
מתי חם.
מתי גם וגם.
איזה חלון ייפתח ואיזה לא בכלל.
ואני מפחדת.
לא צריכה הבטחות של "אני אחמם אותך" ולא צריכה "תדמייני שאני שם".
אני מוסיפה 2 זוגות גרביים וסגרתי את הערב.
13 שנה אני מסתכלת במראה בשביל לראות איך התלבשתי ואיך התאפרתי.
אני לא צריכה שמישהו יפר את ההרגל הזה ויצטרף למראה ביחד איתי ויגיד איזו יפה אני.
לא רוצה להתרגל. לא רוצה לשמוע.
תן לי לשמור את זה בקוטלי החדר שלי, במחשבות שלי וכשאני ארצה להתעמק.
טוב לי עם הלבד שלי כשיש אורחים למטה,
או יותר מדי רעש של אנשים בביתי,
צחוק מתגלגל ואו משפחה שקפצה לביקור.
אחרי יותר מדי זמן בסלון אני מתקפלת לחדרי בשביל השקט שלי.
אני לא רוצה ולא צריכה גבר שיחווה איתי את אותו הדבר ויצטרף לשקט שלי,
בחדרי, כשאני מנסה לברוח מהרעש שמסביב.
אני אוהבת את הלבד שלי. נקודה.
אבל אני מתה מפחד ממנו.
אימונים של שנים להסתגר ולא לצאת.
אימונים של שנים לבכות לשמיכה בשקט.
אימונים על גבי אימונים להשאיר בתוכי את מה שכואב.
והלבד כואב לי. הלבד מחרפן אותי.
אבל אני אוהבת אותו.
ושונאת אותו.
;){kind=link}