ישבתי בבית קפה.
כשאני טועמת הרבה דברים טעימים.
קצת מהצ'יפס, קצת מהפיצה וגם קצת מהסלט.
לפעמים הרמתי את הראש מהצלחת להסתכל על הסביבה.
תמיד אהבתי לבחון מקומות שאני יושבת בהם.
מן הרגל כזה.
ומצחיק איך בדיוק ברגע הכי שמח וכיף,
אני נזכרת ומתחילה לחשוב.
אבל אז מגיע עוד ביס טעים שמפיג את המחשבות.
אז הסתכלתי על האישה שצחקה ממול.
ועל הילדים שהתרוצצו וצחקו.
על הזוג שדיבר בשולחן ליד.
ועל ההמבורגר שהוגש בדיוק ללקוח והעלה בו חיוך.
הסתכלתי גם על החבורת נערים.
הסתכלתי גם על זה שבחן אותי.
ועל הגבר הנאה שעבר מולי.
הסתכלתי על המלצר שעבר.
והסתכלתי על החנות ממול.
והקשבתי לצחוק ולסביבה.
והבנתי.
הבנתי שהחיים ממשיכים.
הכל בסופו של דבר בסדר.
הכל ממשיך כרגיל איתי או בלעדיי.
החיים ממשיכים גם אם בן אדם מחליט למות.
ולא בא לי.
לא בא לי שהם יחיו אחריי ואני אפסיד את החיים עצמם.
זה לא שווה את זה.
כולם יחיו, יחוו ואני לא אהיה פה.
גם אני רוצה לחוות.
ואז הבנתי שבא לי לחיות.
;){kind=link}