קיבלתי הודעה מאחד החברים "בואי איתנו למסעדה".
באמצע הבלגן שהיה לי באותו הרגע, זה בול הדבר שהייתי צריכה כדי לסדר את המחשבות שלי.
קצת אווירה מתום, חיוך וצחוק והכל מסתדר, במפתיע. הוא בעצמו בבלגן שלו. איתה.
כשנכנסתי לשולחן, המקום שלי היה חיצוני.
אבל תום לא היה שם.
ניסיתי להסתיר את העצבים שלי כי "בזבזתי בגדי יציאה טובים" על כלום.
וגם כי הוא לא היה שם.
אחרי חצי שעה אחת הבנות אמרה לי לבוא איתה החוצה לסיגריה.
ישבנו אחת מול השנייה והיא מיד פתחה לי את כל קורות חייו.
איך הם הכירו, כמה הוא רדף אחריה. עד היום.
שאלתי למה הוא לא הגיע, והיא ענתה שהוא אצלה. אבל מיד היא מיהרה להוסיף "לא טוב לו איתה".
ואני התחלתי לחשוב אם הוא אמר לה להגיד לי כדי לברר את הרגש שאוכל לי את הלב, הראש והבטן.
היא הוסיפה "כל הזמן הם רבים ועל שטויות. משאלה הכי קטנה הופך הריב הכי גדול".
עיקמתי את הגבות.
המשיכה להוסיף "היא מסוג הבנות האלה שהיא לא אוהבת לכייף, כמוך.
היא לא אוהבת חוויות ואטרקציות. היא תמיד מגיעה לבית שלו ולא אומרת שלום לאף אחד.
ממש יבשה כזאת.
הם יוצאים לטייל והוא מציע לה את כל המסעדות שבעולם, והיא לא רוצה. תחליט אתה היא אומרת".
עצרתי אותה ואמרתי "איך אפשר להתמודד עם מישהי כזאת? אם מישהו היה מתנהג ככה איתי,
או שלא הייתי שם או שהייתי הולכת לאכול לבד".
אחד החברים שהצטרף לסיגריה, הסכים איתה.
"הוא היה צריך להיות איתך" היא חייכה.
"הייתם צריכים אתם להיות ביחד, את קלילה, זורמת, צוחקת, מעורבבת, הוא שמח לידך, תראי אותו איתך"
היא לא הפסיקה לחזור על זה ואני חייכתי והובכתי.
היא לא הפסיקה לחזור על זה ואני חייכתי והובכתי.
"אז למה הוא איתה?" שאלתי אותה.
"לא יודעת" היא ענתה.
"בחיים לא הייתי נשארת במקום שלא טוב לי בו" הוספתי.
לאחר מכן נסענו לבית של אחד החברים.
כשהתיישבנו בחוץ מיהרתי לשלוח הודעה לתום "באסה שלא באת".
חיכיתי. באמת חיכיתי להודעה. אבל ההודעה לא הגיעה.
הפעלתי על צלצול גבוה. הייתי חלק מהישיבה אבל האוזניים שלי היו קשובות להתראות בפלאפון.
"את דלוקה עליו" אחד החברים אמר.
מיהרתי להכחיש.
באמת אני צריכה עוד מישהו שישים לב לזה, במיוחד כשאני לא יודעת להסתיר את הרגשות שלי.
אחד החברים צחק מהסיטואציה, הוא באמת לא האמין לזה.
נשארתי איתו לבד.
"ממש, רק את תהיי עם תום" הוא צחק והסתכל עליי.
הוא ראה שחייכתי. אבל הסתכלתי עליו במבט שיבין שאני כן.
הוא מכיר אותי שנים. והוא הבין.
"אני מכיר אותך, הבנתי אותך".
מיהרתי להבין מה הוא הבין.
"מה הבנת?!" הובכתי.
"את דלוקה עליו" ענה והסתכל עליי.
שתקתי.
"הוא לא בשבילך. תאמיני לי. אני יודע מה את מחפשת" ענה בחדות.
"למה?" שאלתי.
"כי את מחפשת מישהו עם עתיד, מישהו שייתן מבלי להתחשבן ולא בהכרח בכסף,
מישהו שרואה אותך לעתיד, מישהו רציני איתך, מישהו שהלב שלו שלך ולא של מישהי אחרת,
וגם יש לו חברה".
"אז מה אם יש לו חברה. הוא שייך לעצמו קודם" עניתי בחוסר סבלנות.
תמיד שנאתי לשמוע ביקורת שלא נשמעת לי טוב באוזן.
"את רוצה את האמת? זאת האמת. הוא לא בשבילך. הוא לא מה שאת מחפשת.
אם הוא היה רווק לא היית מסתכלת עליו. לא יודע למה נתקעת עליו אבל אני אומר לך,
בתור אחד שמכיר אותו שנים, מאז שהוא ילד, הוא לא בשבילך.
הוא לא בוגר ואין לו חשיבה בוגרת!" הכניס בי.
ידעתי שהוא צודק. הוא מכיר אותי כמו כף היד. לפעמים יותר טוב ממני.
הוא קורא אותי במבט.
אני באמת לא יודעת מה מושך אותי כל כך בו. אולי עצם הריגוש.
אולי הסגר הזה שיגע אותי ובגלל זה אני מחפשת מקום לברוח אליו.
אבל זה לא הגיוני, הוא מרגש אותי. מי אמר שאם לא הייתה לו חברה לא הייתי מסתכלת עליו?
חשבתי לעצמי.
יום אחרי, קיבלתי הודעה בבוקר:
"בוקר טוב חיים, נפגשתם?" ענה.
"כן, היה אקשן" עניתי.
"באסה שלא ידעתי..." ענה.
"לא נורא, גם לא היית בבית, פעם הבאה" עניתי.
21:13,
אחד החברים שלח לי הודעה "את באה?".
חשבתי. לא ידעתי אם יהיה שם.
אפשר להגיד שירד לי ממנו ומהסיטואציה.
בכל זאת בחרתי לנסוע.
אבל אז הוא הגיע במפתיע מהעבודה.
ניסיתי קצת לתפוס מרחק.
יותר מרחק מהרגשות שלי ללב.
אבל לא הצלחתי.
ניסיתי קצת אחרת.
אבל הוא היה מרוחק מעט.
אולי כי השלים איתה. אולי כי הוא מפחד לעשות צעד שייחשב כבגידה.
אולי זאת סתם עייפות מהעבודה ואולי זה כי הוא עדיין לא התקלח.
אני לא יודעת למה, למרות שאני יודעת שהוא לא בשבילי, אני עדיין רוצה.
מה מרגש בו? למה זה מושך אותי כל כך? אני אפילו לא רוצה לשכב איתו. הייתי במחשבות של עצמי.
דיברנו על ללכת לסרט בשישי הקרוב בערב. כולם זרמו. חוץ מחברה של תום.
"היא רבה איתי, היא אומרת שקבעתי מבלי להגיד לה. אני לא מבין למה היא מתעצבנת עליי ומחפשת לריב איתי. לא קבענו עדיין כלום.
היא בכלל לא יכולה באותו יום להגיע לאזור. יש לה עיסוקים.
היא בכלל לא יכולה באותו יום להגיע לאזור. יש לה עיסוקים.
חברות. לא יודע מה היא קבעה. ואני בכלל לא יודע אם אנחנו בריב" אמר ונאנח.
כיווצתי את הגבות וגלגלתי עיניים.
"למה אתה במקום שלא טוב לך לא הבנתי? אתה אומר שזה מתיש אותך אז למה אתה שם?" שאלתי.
אחד החברים מיהר להגיד "אין בעיה, אם היא לא רוצה שנלך לסרט אפשר לעשות משהו שגם היא רוצה".
"מה?! בגלל שמישהו אחד לא רוצה אז מבטלים את כולם?! ומה יקרה בסופ"שים אחרים?!
בגלל שהיא לא רוצה אז לא יוצאים? בכלל שהיא יבשה ולא אוהבת אטרקציות אז מה אז?!" עניתי בעצבים.
כולם שתקו. ואני התעצבנתי עוד יותר.
"תום, אתה רוצה לבוא לסרט ביום שישי בערב?" שאלתי בחדות.
"כן" הוא ענה.
"יופי. אז אתה בא" עניתי וקבעתי.
הוא שתק אבל שבר במשפט "סיגריה אחרונה ואני זז, אני גמור".
איך לא רציתי שהוא ילך.
תום אמר שיעדכן אם חברה שלו תגיע גם.
בינתיים אני ואחד החברים חיכינו למחר לדעת אם יש לו עמוד שדרה לעמוד מולה ולהגיד לה שהוא רוצה ללכת ושהיא לא תקבע עליו.
כשהגיע יום למחרת הוא הודיע שהוא בא.
אבל מה שהגיע לאחר מכן עיצבן אותי קצת יותר.
"היא תצטרף אלינו אחר כך" הוסיף.
ואני התעצבנתי בתוך תוכי.
מעניין מתי יראו עליי גם את זה. חשבתי.
;){kind=link}