כשמגיע השיא,
אני בוכה.
אבל לא מעצב,
מהתרגשות.
זה ממש כמו הרגע הזה שאתה לא יודע אם לצחוק או לבכות.
ככה אני מגיבה לזה.
הוא היה הראשון אחרי תקופה ארוכה שלא הסכמתי לעצמי ליפול שוב,
ולא הסכמתי לאחר להתקרב לגופי.
והוא היה שם.
והרגשתי מוגנת.
וכל מה שהרצתי בראש,
לא היה שם.
כי לא התרכזתי ברע,
אלא בטוב שהוא נתן לי להרגיש.
והייתה בי צמרמורת,
וקצת ריגושים שלא הרגשתי הרבה זמן.
וחיוכים.
ומילים.
ושינה טובה.
וחיבוק.
ונשיקה.
הרגשתי בנוח. הייתי עצמי.
והיה לי טוב.
הרבה זמן לא היה לי טוב.
;){kind=link}