איך לא אמרת לי?
שהרגע האחרון איתך יהיה בסלון.
שהטיול בשבת הוא הדבר שאני הכי שונאת מאז.
שאשנא את הריח שלך מרוב שאני אוהבת אותו.
שאכעס עליך אבל אתגעגע ושיכאב לי.
שאני צריכה לזכור את הצחוק שלך כי זאת הפעם האחרונה שאשמע אותו?
למה אתה לא שואל אם אני רוצה להיות חלק מהשכול?
קמת והלכת. הלכת ולא חזרת.
למה לא התרעת?
למה לא הזהרת שאקרא כל לילה לפני השינה,
כמו תפילה, כל הודעה?
אשמע כל הקלטה כדי שאחשוב שאתה לרגע לידי.
היית פה והלכת. ממש לא מזמן.
למה לא אמרת לי שיום יבוא ואתה תעלם?
ידעת שאני לפעמים מפחדת מהרגע שאשכח את הפנים שלך, איך אתה מחבק, מלטף ואפילו צוחק.
ואני שוב מפחדת. התמונות מזכירות אבל זה לא אותו הדבר. הן מתיישנות כמו הזיכרון שלי.
ואני לא רוצה לשכוח.
אז למה לא אמרת לי שרגע לפני שאתה יוצא מהדלת זאת הפעם האחרונה שתעבור בה?
למה לא אמרת לי שהייתי צריכה לחבק חזק קצת יותר, לנשק טיפה יותר,
כדי שהכאב שיש לי בלב יקטן?
למה לא אמרת לי שלא אשמע יותר מהחדר שלך את המוזיקה המעצבנת שלך?
למה לא אמרת לי שלא תחזור לאכול את האוכל שאתה אוהב יותר? אני שונאת אותו מאז.
למה לא אמרת לי שזאת פעם אחרונה שתעבור פה בין קירות הבית,
תיגע בחפצים חסרי משמעות שהיום הם צברו משמעות ענקית בשבילי?
למה לא אמרת לי שזאת פעם אחרונה שתנהג ושזאת הפעם האחרונה שאגע בעורף שלך במבט מאוהב?
למה לא אמרת לי שאתה הולך למות והייתי עוצרת אותך מללכת?
הכל נשאר כמו שהוא.
הסבון במקלחת, הפיג'מה שזרקת על המיטה, הבגדים המקופלים בצורה שאתה מקפל אותה בארון,
המחשב והמקלדת שצוברים אבק מדי יום, הנעלי בית שמונחות בצד,
הכרית שמלאה בריח שלך והשמיכה שממזמן לא מחממת אותי בלעדיך.
המברשת שיניים עדיין נמצאת שם, בצבע כחול, משומשת, מחכה לך ליום שתחזור.
הכאב גובר, הגעגוע גומר והאהבה שורפת.
הכל נשאר אותו הדבר.
אני עדיין מחכה שתחזור.
;){kind=link}