את אריאל הכרתי בטינדר.
משהו בו היה כל כך מושך.
אהבתי את החיצוניות שלו שיכולתי לגמור ממנה עוד לפני שהתחלנו לשכב.
התחלנו לצאת במשך חודש, חודשיים. עד שהבנתי שהכיוון שלו ושלי שונים לגמרי.
טוב, במילא אף פעם לא הייתי טובה בבחירת גברים.
"אני מחפש את מה שאת מחפשת" הוא אמר.
וכך האמנתי. אכלתי את זה בכפית זהב טעימה במיוחד.
"סוף סוף מצאתי מישהו שחושב ורוצה בדיוק כמוני" חשבתי.
וכך עבר הזמן... הבנתי שהוא עצמו, באופי שלו, הוא ממש לא מה שאני רוצה.
הוא כמובן לא נהג לציין שהוא אחרי פרידה.
הוא גם לא ציין שיש מישהי בליבו ובראשו שהוא מנסה לשכוח.
הוא גם לא דאג להזהיר אותי שיכאב לי בלב כי לטענתו הוא אחרי זה;
למרות שהוא לא הפסיק להזכיר אותה 3 פעמים בכל פגישה.
לפחות הוא לא אמר את השם שלה כשזיין אותי.
הוא היה שולח לי הודעה ואחרי 5 דקות מצטער ששלח גם מבלי שאמרתי מילה.
הוא היה לא מחובר לעולם. לקרקע. לשום דבר.
עד שנמאס לי.
חתכתי את הקשר הזה. הקשר הלא מובן הזה.
אחרי שנה הוא שלח לי הודעה שוב.
דחיתי אותו. הוא באמת לא מעניין אותי יותר.
01:24 - "אני רוצה לראות אותך" הוא כתב.
הסתכלתי על המסך בהרמת גבה, צחוק מזלזל והרגשת ניצחון.
המשכתי לראות את הסדרה שלי בעוד שהראש שלי עובד מה לענות ואם בכלל...
01:26 - "זה לא ילך בנינו" הגבתי.
ממזמן אני לא מחכה בין הודעה להודעה, סיימתי את גיל ההתבגרות.
לאחר הרבה הודעות מצידו וחוסר היענות מצידי כי לא רציתי להוציא על זה אנרגיה...
החלטתי לענות. אבל בקרירות. בחוסר רצון.
נכנסתי לפייסבוק וראיתי תמונה שלו ושל חברה שלו ואז הבנתי.
הוא החליט להתעסק עם האישה הלא נכונה.
הוא חושב שהוא יכול לבגוד איתי? אין בעיה.
הפסקתי לענות.
ואז הגיע שלב הנקמה שלי.
אני ואחיו דן, התחלנו לדבר.
שלחתי לו הודעה בפייסבוק.
התחלנו גם לצאת.
וכך עברו להם חודשיים של קשר מדהים.
אריאל לא ידע על דן ודן לא ידע על אריאל.
יום שישי הגיע.
12:34 - "את. אני. המשפחה שלי. ארוחת שישי. ב8 את אצלי" דן שלח הודעה.
12:40 - "אגיע" חייכתי כששלחתי את ההודעה.
לא ידעתי אם חייכתי מזה שסוף סוף זה מתקדם טוב או שהנקמה שלי יוצאת לפועל.
20:00 - "אני פה" שלחתי לדן.
תמיד הייתי דייקנית.
דן הגיע לרכב, וכמובן שהבאתי פרחים לאמו.
"שבת שלום" אמרתי כשנכנסנו בדלת.
אין ספק שציפיתי לראות את אריאל. אבל עיניי התאפקו.
הוא עדיין לא היה שם.
הבאתי את הפרחים לאמו, היא התרגשה מאוד.
חייכה וחיבקה אותי.
ישבנו בסלון, חיכינו שהאוכל יתחמם.
אריאל ירד במדרגות,
"אריאל תכיר את דנה, החברה של דן" אמו צעקה.
אריאל נחנק. האמת שהיה קצת אדום. אפשר להגיד שקפא.
"שלום" אמרתי. בחיוך רחב.
הוא החזיר לי שלום, אבל בהיסוס.
אפשר להגיד שהוא לא ציפה. היה מופתע.
"בואו נשב" אביו אמר.
התיישבנו בשולחן. דן לידי. אריאל מולי כשהוא מסתכל עליי במבט עצבני.
ואני חייכתי חיוך קטנטן.
"קארמה, את רוצה עוף?" דן שאל.
"אני אשמח" אמרתי כשאני מסתכלת על אריאל.
"תעבירו לי את השתיי..." אביו אמר.
קמתי להעביר וגם אריאל.
השתייה שהייתה על השולחן נשפכה עליי.
"סליח..." אריאל בא להמשיך את המשפט אבל אני קצת התעצבנתי.
אמו קמה להביא לי נייר, אמרתי שאנקה את זה בשירותים.
"השירותים למעלה" היא אמרה בעודה מראה לי איפה.
אחרי כמה דקות אריאל קם מהשולחן לבדוק מה איתי.
הוא פתח את הדלת, הסתכלתי עליו המומה, קצת חוששת.
"אני לא מאמין שעשית את זה" הוא אמר והתעצבן.
"את מה?" שיחקתי אותה תמימה.
"את יודעת שהוא לא יודע מה היה בנינו ואת בכל זאת עושה את זה כדי לעצבן אותי" הוא התקרב.
נזכרתי כמה אהבתי שהוא התעצבן עליי, זה רק גרם לי להתחרמן יותר והוא עוד יותר.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר" אמרתי וחייכתי.
"את יודעת טוב מאוד" הוא תפס לי את השיער והצוואר תוך כדי.
יצא לי קול של האנחה.
"כנראה שכחת מה אני מסוגל לעשות לך" הוא לחש לי באוזן בעצבים.
דפיקה בדלת.
"דנה, את בסדר?" דן שאל.
אריאל עזב אותי במהרה, דן פתח את הדלת.
"כן, כן, אריאל בדיוק עזר לי לנקות את הכתם והתנצל" אמרתי כשאני הולכת לידו עם עיניים חצופות וחיוך.
משכתי את דן איתי לחזור לארוחה.
"בחיים לא ראיתי את אריאל ככה עצבני" חשבתי וחייכתי.
;){kind=link}