בכל שנה כשהייתי מביעה משאלה ביום הולדת הייתי יודעת שזאת השנה האחרונה שאחיה בה.
לא כי חשבתי מתי אמות, לא כי אמרתי ששום דבר לא מובן מאליו,
אלא כי רציתי להתאבד.
מעולם לא ביצעתי.
מעולם לא השתמשתי או התכוונתי.
בתוך תוכי ידעתי שכולם חושבים שאני בן אדם טוב,
ואני תיעבתי את עצמי ושיננתי כמה אני בן אדם רע.
שפטתי את עצמי על הטעויות שלי.
הסתכלתי רק על הצדדים הרעים בי.
כמה חודשים לפני יום ההולדת ה23 שלי, החלטתי גם שזאת השנה האחרונה שאחיה בה.
לפני שהלכתי לישון נזכרתי שלפני מספיק זמן ביקשתי מאלוהים לחלום חלום טוב וחלמתי חלום מדהים.
הפעם ביקשתי לדבר איתו בארבע עיניים ולסיים את הסיפור.
"למה אני?" שאלתי.
אפילו לא אמרתי היי. אפילו לא חייכתי.
הוא חייך חיוך קטנטן וישב על כיסא גדול בין כמה עננים.
אני שונאת שמחייכים כשאני מנסה להיות רצינית. חשבתי.
"אני באמת מנסה להבין. למה בחרת בי להיות עם לב טוב, לב ענק, לב שכואב לו על החלש,
לב שאוהב את מי שלא צריך לאהוב, לב שנפגע בקלות, לב שמתאהב מהר.
למה? למה לא יכולת לברוא אותי לרוצחת חסרת רחמים,
או אפילו לגבר חסר רגש? למה לא יכולת לברוא אותי בצורה שונה, ההפך ממה שאני היום?
למה אני צריכה לסבול? לאהוב בן אדם שלא אוהב חזרה?
למה אני צריכה להיות רגישה יתר?
יכולת לברוא אותי כמישהי אחרת לגמרי. אז למה לתת לי לסבול?
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי למות.
וזה לא משנה מה יש לי ואיך אני נראית. וזה לא משנה כמה אוהבים אותי מסביבי ואכפת להם ממני.
אני חיה עם עצמי! אני חיה עם שברוני לב. אני חיה עם הטעויות שלי. אני חיה עם מי שאני!"
רתחתי מזעם.
"את יודעת למה בראתי אותך? הוא שאל.
"את כולם בראתי כמוך. שמתי מידה מסוימת של רגש.
אנשים החליטו לקחת את זה לצד אחר.
אנשים עברו בחיים דברים שלא בשליטתי.
הם הפכו אותם למה שהם היום.
את יודעת למה טוב שהלב שלך כואב?
כי את בסופו של דבר תעמדי בחופה,
לצד הגבר שאת אוהבת,
תיזכרי בכמה כאב עברת,
איזה גברים חווית,
כן, גם את ההוא,
תחייכי ותביני שניצחת.
הגעת לקו הסיום." הוא חייך.
"אתה יותר מדי אופטימי" זלזלתי.
"כיף לך שאתה כאן" שילבתי ידיים.
"לא כיף לי. הייתי רוצה לחוות את מה שאת חווה.
הייתי רוצה לכאוב. הייתי רוצה לחבק את המשפחה שלך.
את אח שלך. את החברים שלך. לצחוק את הצחוק שלך.
לדבר עם אנשים. לחוות אהבות, כאב, ליפול ולקום.
זה עדיף על להיות כאן ולהשתעמם.
החיים למטה הם הרפתקה אחת גדולה.
מה את חושבת, שכיף פה?
מתי שהוא את תגיעי לכאן, תשבי איתי,
נסתכל על כולם ואני מבטיח לך שתרצי לחזור לשם.
לחוות את הכל שוב. למרות הכאב.
אז לרצות למות לא כדאי לך. בטח לא עכשיו.
את לא סקרנית לדעת מה יהיה בהמשך?
עם מי תעמדי מתחת לחופה?
מי יישאר בחייך?
מי ימות? מי יגיע ויישאר? מי יגיע וילך?
אני מבטיח לך שלכל סיפור יש סוף.
את לא מחכה לדעת אם הוא טוב או לא?" הוא סיים כשנשען עם המרפק על הכיסא.
שתקתי. האמת, נתן את הנאום של חייו.
"טוב, שכנעת אותי.
אני חוזרת אבל אני עדיין לא מאמינה בך." חייכתי.
"אנחנו עוד ניפגש" סיים בחיוך.
התעוררתי בעדינות על הצד,
מבינה איפה אני נמצאת.
מבטיחה לעצמי שאת המשאלה הבאה שלי אבזבז על איירפודס.
;){kind=link}