אני מבקשת סליחה מעצמי. ותמיד באיחור.
אני מבקשת על הפעמים שדרכתי על עצמי כשדרכו עליי.
שהאשמתי את עצמי בזוגיות לא נכונה.
על הפעם שקיללתי את עצמי. בלי סיבה.
על הפעם שהורדתי מעצמי ושלא הייתי שם בשביל עצמי.
שכעסתי על עצמי ללא פרופורציות כשטעיתי.
על הפעמים שלא עמדתי במילה של עצמי ובשל אחרים כן.
על הפעמים שכעסתי על עצמי כשלא הצלחתי להתמודד עם עצמי.
על הפעמים שהכאבתי לעצמי, על התסכול המיותר, הרחמים העצמיים וכשציפיתי מעצמי ליותר כשנתתי מספיק.
על הציפייה המוגזמת מעצמי והסליחה הענקית והעיקרית שלא קיבלתי את עצמי ואת הבאג שלי.
על הפעמים שהשוויתי את עצמי לאחרים ולא הסתפקתי במה שיש לי. ויש לי הכל.
על הפעמים שראיתי שהדשא של השכן ירוק יותר, כששלי היה ירוק בהרבה יותר.
כשלקחתי דברים כמובן מאליו ולא הערכתי את החכמה, היופי והאופי שלי.
על הפעמים שהסתכלתי על חצי הכוס הריקה.
על הפעמים שלא הערכתי וכיבדתי את עצמי.
על הפעמים שלא האמנתי בעצמי, והורדתי מעצמי ובכל פעם הייתי מופתעת מחדש כמה אני טובה.
וכשכעסתי למה אני לא עומדת בגבולות שלי ואיך נתתי לעצמי שוב ליפול ולא לקום.
על הפעמים שרציתי להיעלם.
על הפעמים ששגיתי ולא קיבלתי שום טעות שלי.
על הפעמים שחיפשתי רע בעצמי כשיש טוב.
אני מצטערת שהייתי קשה עם עצמי, יותר מדי;
עם ההחלטות שלי. עם החוסר הבנה והכלה כלפי עצמי.
אני בסך הכל בן אדם.
ואני נוטה לשכוח את זה.
;){kind=link}