כוכב נופל

מכירים את התחושה הזאת שלא משנה מי יעמוד מולכם תמיד תרצו את אותו אדם שאתם חושבים עליו עכשיו?

היא הייתה מסוג הנשים האלה.
ענבל תמיד רצתה עומרי.
לא משנה איזה גבר היה מנסה להיות הכי טוב אליה,
להרשים אותה באיזו הודעה קטנה של בוקר ולילה טוב,
או להקדיש לה שיר ששמעו ברדיו ביחד,
שום דבר לא היה משתווה לעומרי. ככה היא טענה.

הם היו החברים הכי טובים.
כאלה שידעו שיתחתנו ביום מן הימים,
אלה שפשוט לא הודו שהם מטורפים אחד על השניה,
רק ראו את זה מבחוץ. והם ידעו. ולא הכחישו.
הם פשוט לא היו מגיבים להערות עד שהפסיקו להעיר.

היא מעולם לא הייתה בן אדם של הודעות;
של רשת חברתית שתחלוף יום אחד.
היא אהבה מעשים. לחוות. ולא כל דבר לתעד.
היא אהבה את השקט של הלילה,
והרוגע של השקיעה בים.
היא, המוזיקה הרגועה שלה ושמיכה.
היא תמיד ייחלה שהזמן לא ייגמר.
היא שונאת סופים.
היא שונאת פרידות.
תמיד היה לה קשה לסיים קשר מהפחד לפגוע.
היא כל כך מתוסבכת עם עצמה שהיא לא מאמינה שיש כאלה שמצליחים להכיל אותה.
הראש שלה בריצות אחרי עבר, הווה, עתיד וזיכרונות שהייתה מתפללת לשכוח.

היא מאמינה בכוכב נופל.
היא הייתה מצפה בים בחושך כששכבה על הגב, כשישי ריבו מתנגן ברקע, שייפול כוכב אחד,
רק כדי לבקש משאלה אחת שתרגיע אותה.

ולא משנה כמה שכבה על הגב כשגבר אחר לצידה,
היא תמיד ביקשה משאלה שיוכל להבין אותה, להכיל אותה ושהפעם זה האחרון שתחווה.

אבל עומרי תמיד היה שם כשגבר אחר הלך.

כשהסתכלה על הכוכבים בציפייה לבקש משאלה נוספת,
היא הבטיחה לעצמה שתבקש דבר אחד.
שהגבר האחרון יישאר שם.
והפעם שזה יהיה עומרי.