חברה של חבר

"וזה הזוי אחי, זה לא נקלט.
אבל אני מצטער. מצטער ששוב זה השתלט עליי..."

היא הייתה חברה של חבר.
טוב לא בדיוק, אבל היא יצאה איתו.
תקופה קצרה אבל משמעותית. לי. לה. לו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה,
משגעת עם הריח שלה.
אומרת שלום לכולם ומיד נהיית אחת מהחבורה.
אני זוכר שלא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
ניסיתי. אני נשבע שניסיתי שלא.
אבל היא מהפנטת.
היא, עם השיער החלק והשמלה הצמודה, וכשהיא סיפרה על עצמה רק רציתי לשמוע עוד.
לא היה שום דבר מיוחד במה שסיפרה, אבל השפתיים הורודות והיא עצמה, כמו שהיא, פאקינג מדהימה.

הייתי שיכור, אני נשבע שניסיתי להוריד ממנה את העיניים, אבל גם היא לא הורידה ממני.
אני לא בא להאשים, אני פשוט לא הצלחתי.
ואני שונא לחשוב שהלכתם לבד באמצע המסיבה ואני כל כך ניסיתי להתעלם מזה... אז שתיתי עוד עד שניסיתי לשכוח, וכמעט שכחתי.
אבל באותו היום היא הייתה יותר מצחיקה, וכמה היה לי כיף לקרוא לה בצחוק בכינוי שהדבקת לה.
אני יודע שהיא שלך, הייתה שלך. אפילו לקצת.
וכשהייתי מבולבל מאלכוהול שזרם לי בדם ודפק לי קצת את השכל, נפלט לי כמה בא לי אותה.
וכשאמרתי את זה היא הייתה מולי.
מסמיקה. שותקת. ולא מגיבה.

באותו היום כשהיא חתכה ממך היא שלחה לי הודעה.
הסתכלתי על ההודעה עשר דקות.
מתלבט בין חבר טוב לאהבה. כמו שאתה מתלבט אם לחצות את הכביש ולהסתכן בלהידרס.

נפגשנו.
אני נשבע שרציתי לטרוף אותה בנשיקות ובחיבוקים.
שום דבר לא יצא לי מהפה מרוב שהיה לי כל כך הרבה מה להגיד. לא ידעתי מאיפה להתחיל.

טעמתי אותה. הרחתי אותה. חיבקתי כל רגע ואותה יותר, כמה שחיכיתי לרגע הזה...
וזה הזוי אחי, זה לא נקלט.
אבל אני מצטער. מצטער שזה השתלט עליי...

אבל כרגיל, אני שומר אמונים לחבר, כמו שהיא תשמור אמונים לחברה שלה. אין מה לעשות. קודים הם קודים. לא עושים את זה לחברים.

"אני תמיד ארצה אותך" היא אמרה לי לפני שחתכתי מזה.
מצחיק אם זה עדיין נכון.
מה שנכון זה שאני איתך פה אחי, יושבים על בירה,
ויותר מזה, אני יודע שאני זה שתמיד ירצה אותה.
ולעולם לא אדע אם היא אותי עדיין.