האנשים שלידי נראים כל כך מפוחדים. הם נראים מלוכלכים, הם נראים עצובים, הם נראים מפוחדים.
הוא עובר אחד אחד, מבלי לדלג על אף אחד, בוחר את האנשים שהוא רוצה כשאצבע מופנית כלפי כל אחד ואחד,
כשהאצבע שלו מורמת למעלה, אתה הנבחר.
וכך קרה לי. הוא בחר בי.
הוא היה נראה כל כך מסודר, עצבני, כועס, נקי, מושלם, מבלי לכלוך על בגדיו הנקיים.
הוא צעק לנבחרים להתקדם אליו. הנער הנבחר שלידי לא התקדם. בהתחלה לא הבנתי למה, עד שראיתי את גופו רועד מפחד.
הוא התקדם אליו, הדבר הנקי הזה, המושלם, הבן אדם מבין כולנו שלא מלוכלך, ומשך אותו קדימה, שיעמוד עם כולנו.
כולנו הרכנו ראש. והנה גם כולנו הרמנו את ראשנו, הוא ציווה עלינו לעשות זאת.
ולמרות הפחד שהיה בי, בגופי, לא הפסקתי להסתכל רחוק. לאופק...
והמחשבה ההיא לא יצאה לי מהראש, אותן צרחות מהחדר שהייתי אמורה להיכנס אליו אתמול.
זה היה נשמע כמו גיהנום. המון שמועות רצו מאוזן לאוזן שבתוך הבית הזה רוצחים אנשים בעינויים.
אחותי נשלחה לשם לפני כמה ימים. חיכיתי לה. ישבתי ליד הבית הזה, הקשבתי לכל צרחה שהייתה,
ניסיתי לזהות את הצרחה של אחותי כי אני זוכרת אותה כל כך טוב כשהיינו קטנות והיינו רבות,
על הדברים הכי טיפשיים, על בובה שהיא לא הייתה מוכנה לתת לי לשחק, ועל השמלה שרציתי ללבוש לערב שישי.
ועכשיו, עכשיו היא צורחת מכאבים.
אני לא יודעת מה עשו לה, זאת המחשבה היחידה שהייתה לי בראש באותו הרגע. כל כך דאגתי לה, רציתי אותה איתי,
שתחבק אותי כמו שהיא תמיד מחבקת כשקשה לי.
והנה הצרחה השלישית כבר הפסיקה אחרי שסתמתי את אוזניי, אבל בכל פעם הקשבתי לצרחה הבאה שהייתה,
והצרחה החמישית הגיעה.
ועם הלב הדופק שהיה לי, כך הגיעו הדמעות שחנקו לי את הגרון. מזמן לא בכיתי, כבר שבוע. החזקתי מעמד.
מאז הרצח של אימי לא בכיתי.
וזה קרה לפני שבוע...
אני צובטת את עצמי חזק כדי להיות בטוחה שהצרחה הזו היא חלום, ואחותי יוצאת מהבית הזה בריאה,
אבל ברגע שהפסיקה הצרחה, כיווץ העיניים, הצביטות והרעידות שהיו לי באותו הרגע, הפסיקו גם.
ראיתי מטושטש מהדמעות, ופתיחת הדלת של הבית הזה גרמה לי לעמוד ולחפש עם עיניי את אחותי,
עמדתי שם בציפייה לראות אותה יוצאת מהבית הזה, אבל הדבר היחידי שראיתי זה את הגופה הראשונה נזרקת החוצה,
מבלי רחמים, והדם עוטף אותה. כך גם שאר הגופות היו. נזרקו אחת אחרי השנייה מחוץ לבית הזה.
אבל אז הגיעה אחותי. העיניים המטושטשות שהיו לי מהדמעות, ראו בבירור את הכל. אחותי נזרקה משם על הרצפה, כשגם היא גופה.
שותתת דם. לא ידעתי איך להגיב. הרי מאז שאבי נלקח ברכבת, ואימי התקלחה בגזים, לא שמעתי מהם מאז.
ועכשיו אחותי, ללא רוח חיים, מולי. עכשיו הכל מובן לי... המשפחה שלי נרצחה. אני היחידה שנשארה מבניהם.
התקרבתי אליה, לחבק אותה חזק, אבל מיד אחרי שעשיתי את הצעד השני שלי, הרגשתי שמושכים לי את היד. הוא צעק עליי.
הנאצי, לא שמעתי אותו, לא שמעתי מילה ממה שהוא אמר לי.
המבט שלי היה כלפי אחותי שנגררת על הרצפה ומעלים אותה על עגלה, ועם כמה שרציתי לקחת אותה משם...
זה לא עניין אותו, הוא דחף אותי לתור.
לא היה לי מושג לאן הוא מוביל. אבל היה לי כל כך קר... הרגליים והידיים היו כחולות,
והעיניים אדומות מהרוחות הקרות שהקפיאו לי את העצמות.
והנה הגענו לאותה שורה, והמבט שהיה לי למרחק, לאופק, לא זז הצידה.
והנה הירייה הראשונה יצאה. היא קטעה לי את חוט המחשבה. נבהלתי, אך השתדלתי לא להראות זאת. המבט לא זז לי.
בלעתי את הרוק, ושוב, צבטתי את עצמי.
הבן אדם הראשון שנרצח, היה יהודי. כמוני. הוא נפל, שותת דם. אבל הנאצי לא חשש לירות בו שוב, לוודא שהוא אכן לגמרי מת.
הירייה השנייה כבר יצאה, והבן אדם נפל בדיוק כמו הראשון...
אבל אני הרביעית בשורה. הנאצי כבר הספיק להגיע אליי.
הוא כיוון את האקדח קרוב למצח שלי, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש זה שאני רוצה לחיות. כמו הבן אדם שעומד מולי.
הלב שלי דפק במהירות, ועצמתי את עיניי. לא רציתי לזכור את פרצופו במותי. הוא לחץ על ההדק, ולא נשמעה ירייה. לא אחת.
דמעה זלגה על פניי מעין ימין, ומיד אחריה הגיעה הדמעה גם מעין שמאל.
עקבתי אחרי כל צעד שהנאצי עשה מרגע הלחיצה על ההדק ועד הכנסת הכדורים למחסנית.
הכדורים כבר בתוך המחסנית ואני מחכה למותי. הוא קירב את האקדח לראשי, למצחי,
המבט הכועס שהיה לו חדר דרך עיניי,
גם אם לא רציתי לראות את מבטו, לא יכולתי להתחמק ממבטו החודר.
עצמתי את עיניי, כשידיי מונחות לצידי רגליי, וידיי צובטות אותן בחוזקה, הפחד עוטף את גופי, ידיו לוחצות על ההדק,
וצעקתי בחוזקה בתוך תוכי, כשרק אני שומעת, "אני יהודייה גאה".
;){kind=link}