וקראנו גם לנקמה.
ישבנו ודיברנו... בעיקר על אהבה.
האמת, שהיה לי כל כך הרבה מה להגיד עליה,
שהכל יצא ממני. כמה שהיא בוגדנית,
שקרנית, רעה, ותמיד הסוף אצלה לא טוב.
כמו סרט שלא ציפיתי. לפעמים אני נוטה לנחש בדיוק מה יקרה בסופו של דבר.
אבל היא יודעת להפתיע... ולא, ממש לא לטובה.
השנאה הסכימה איתי. ובאותו הרגע, נהיינו החברות הכי טובות. יש לנו כל כך הרבה במשותף. גם אנשים שאנחנו שונאות.
גם את האהבה. והנקמה... הנקמה היא הצד השלישי המחזק. תמיד מוסיף עוד כשמגיע לי התקף מספק של שנאה.
הנקמה גורמת לי להוציא את כל המילים שחלמתי, את המחשבות שהייתי רוצה שיהיו מציאות לרגע אחד,
אבל לצערי יש עוד דבר שמאפס אותי. הזמן.
אני כל כך שונאת את הזמן. באותו הזמן אני גם חברה שלו. לפעמים אנחנו רבים, כי ממש אין לי סבלנות לחכות לו.
ולפעמים אני כל כך צריכה אותו שיעצור רגע. אבל לא תמיד יש לו זמן אליי.
יש פעמים שהוא תומך בי, תמיד שם שאשים עליו את הראש ברגע של כאב. אבל כשצריך אותו ממש עכשיו,
במיוחד ברגע לפני המוות שקרב, הוא יודע לזרז הליכים, ופתאום, הוא גם לא יודע להאט את עצמו,
אלא לתת לי להתבשל עם הכאב הזה. בכל דבר.
אז אני אוהבת אותו, במיוחד כשיש לו משפט אחד שמייחד אותו "הזמן הוא התרופה להכל".
וזה נכון לצערי, כי לפעמים לא בא לי את הזמן, בא לי שההווה, עכשיו, שהכל יקרה עכשיו.
אבל הזמן... אני חושבת שהוא והכאב חברים כל כך טובים, כי הזמן יודע לרפא אותו, והכאב, הכאב לא יכול לחיות בלעדיו.
לכן הוא נשאר איתו, כמו צמד חמד,
משהו שאי אפשר להפריד.
לפעמים אני חושבת שהכאב שם לא רק למטרה רעה, אלא כמו משהו שיחזק אותי, כי אם הייתי יודעת רק טוב, איפה הייתי מתחזקת? איפה הייתי מעריכה?
ולמרות הכל, למרות הכאב הנורא הזה, הייתי רוצה להתנקם בו עם הנקמה, אבל הזמן תמיד שם להגן עליו.
ואיך נשכח את המוות? אם הייתי יכולה להסתכל לך בעיניים, לומר לך שאת עושה כל כך הרבה טעויות...
את לא מושלמת, אפשר להגיד שאת דיי דפוקה.
במיוחד כשאת לוקחת איתך את מי שבכלל לא אמור להיות איתך. במיוחד כשאת לוקחת את אלה שרוצים לחוות עוד רגע עם הזמן,
אבל את בוחרת לקחת את אלה שהזמן הפנה להם גב, סגר את הדלת אחריו בלי סיבה והלך. הוא גם לא יחזור.
אם היית קצת חושבת, קצת מבינה שיש אנשים שמחליטים לקחת את התפקיד שלך בידיים שלהם במקומך,
היית מבינה שאותם היית צריכה לקחת.
את אלה שמחליטים לפגוע בלי סיבה, כי השנאה ישבה איתם וגם הנקמה הצטרפה, ואת עברת לידם והעלמת עין.
החלטת להסתכל בעיניים של אלה שהיו ברגע צחוק וברגע שהם נחו, ובשנייה, בשנייה טעית.
רק כי את לא יודעת לשקול את המחשבות שלך.
ובכך את עושה טעויות עם המעשים שלך.
וכשחושבים על זה, איך אהבה היא הדבר שמכסה את הכל והדבר שקשור להכל? כמו הילדה הכי מקובלת בכיתה.
מפונקת, מקבלת כל מה שהיא רוצה, ילדה עשירה, ביצ' שכזו... הילדה שכולן מקנאות בה. הכי יפה בשכבה.
וזה מצחיק, כי למרות כל מה שיש לה, ולמרות כל מה שעושים ממנה, היא לעולם, אבל לעולם לא תהיה דבר מושלם.
יש בה כל כך הרבה פאקים. המון שריטות, המון צדדים, לפעמים היא הכי רעה בעולם אבל לפעמים היא הדבר הכי מדהים בעולם.
רק חבל שהיא מדהימה לכמה רגעים ואז היא מתהפכת...
כי אם היא הייתה לרגע אחד עוצרת, והופכת את עצמה לרגש הכי טוב כל הזמן,
אולי היינו מצליחים להתייחס לשאר הדברים, כמו הכאב, הזמן, המוות, הנקמה, השנאה...
ואולי היינו נותנים מקום גם לשמחה להיכנס מדי פעם כשהיא דופקת על הדלת, כי היא הכי חשובה. היא המרכז כאן. לא האהבה.
;){kind=link}