בא לי לעמוד מולך, להצמיד את האקדח לחזה שלך. אבל בצד שמאל, במקום של הלב, שם הכי כואב.
להסתכל בעיניך, לראות את הדמעות שמתות לצאת החוצה, מתות לשטוף את הלחיים האדומות מהפחד.
בא לי שתרגיש את הכאב שיש אצלי בלב.
שתבין איך כל שריטה ותפר חדש מרגיש.
רק שתרגיש את הכל בכאב חד.
שהכדור ייכנס מצד אחד, וייצא מצד שני.
שתדמם את הכאב, אבל לא של הכדור. של האהבה.
בא לי להסתכל לך בעיניים, אבל עמוק, אולי אצליח לראות את המחשבות.
לדמוע גם, כי בכל זאת, הכאב הורג. כמעט.
ואיך תמיד אני הראשונה שנשברת... הדמעה הראשונה שלי הצליחה להרטיב לי את הלחי. וכמובן שגם אתה אחריי.
האצבע שלי מחליקה לכיוון ההדק,
והעיניים שלי נלחמות בין הלב לעיניים שלך.
אולי אצליח לראות איפה הכי כואב לפגוע בלב, אולי יש נקודה שתכאיב לך יותר.
אני כמעט לוחצת על ההדק, כמעט שנייה מלתת לך להרגיש את הכאב שיש לי בלב.
אבל לא, הזזתי את האקדח מגופך, מהלב שלך,
והבנתי.
הבנתי שאתה זה שירה לי בלב. והכאב של הכדור...
הוא לא משתווה לכך. אז הלכתי, בתקווה שיום אחד יירו בלב שלך. והפעם לא באקדח.
;){kind=link}